יונים צחורות

״אִם כְּשֶׁאַמּוֹת יִרְצוּ לִכְתֹּב אֶת הַבִּיּוֹגְרַפְיָה שֶׁלִּי, הֲרֵי אֵין פָּשׁוּט מִזֶּה.
יֵשׁ רַק שְׁנֵי תַּאֲרִיכִים - זֶה שֶׁל לֵדָתִי וְזֶה שֶׁל מוֹתִי,
בֵּין הָאֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ כָּל הַיָּמִים הֵם שֶׁלִּי.״

​

שורות אלה מתוך ‘שיר ללא שם’ מאת המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה אחד מגדולי המשוררים והוגי הדעות של המאה העשרים, הצטלצלו בראשי עם סיום האיסוף, המיון והעריכה של שיריו הקסומים של ירחימאל רומבק, אותם כתב במקור ביידיש וכונסו בספר ‘יונים צחורות’.

​

היה לי העונג להכיר את ירחימאל ואת עולמו העשיר, דרך שיריו, האיש שאיבד את עולמו פעמיים, נעקר מוילנה שבפולין העיר שכה אהב ואיבד את רוב בני משפחתו בשואה בטבח הנורא שביער פונאר.

 

ירחימאל השאיר את חייו הקודמים מאחור אך לקח אתו את הזיכרונות - אותם נצר כל השנים בליבו, ובזמנו הפנוי חזר שוב ושוב אל שולחן הכתיבה, כתב את זיכרונותיו ואת שיריו היפים ביידיש.

​

חלק משיריו פורסמו בעיתוני היידיש ‘לעצטע נאייעס’ ו’ניע צייטונג’ בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת.

 

ירחמיאל רומבק עבד בין השנים 1959-1979 במשרד החקלאות וזכה בציונים לשבח, פרסים ואותות הוקרה כעובד מצטיין.

 

למרות שלא נפגשנו, למדתי להכיר את האיש מתוך שיריו. איש צנוע, אוהב אדם, רגיש ועושה אך טוב בעבודתו ובחיק משפחתו.