נולדתי בשנת 1916. מיומי הראשון הרגשתי שהטבע עשה לי עוול. התחלתי ללכת בגיל מאוד מאוחר, הרגשתי שהייתי ילד מיותר, לעתים קרובות חליתי, הייתי ילד חלש וחולני. המלחמה לא פסקה, הרעב נמשך... אמי נהגה להשאיר אותי עם הילדים המבוגרים יותר במשפחה שישגיחו עלי. היא יצאה מן הבית למקום רחוק כדי להשיג אוכל. כסף לקנות מזון.

​

בזמן המלחמה נהגו לחטוף גברים לעבודות כפיה, על כן נהג אבי להסתתר כל פעם במחבוא אחר. אותי נהגה אמא להסתיר במרתף, גם את אבא היא דחפה למרתף הדחוס, שם ישב כל היום מכורבל ולא פצה את פיו.

​

לעתים רחוקות נהגה אמא להרים אותי בזרועותיה ולהושיב אותי על אדן החלון.

​

יום אחד הופיע חייל רוסי, ניגש אלינו וביקש מאמא מים. לאחר שסיים לשתות את המים, התרחק, עצר לפתע, הוריד את הרובה שהיה תלוי על כתפו וכיוון אותו אלי. אמא פרצה בצעקות ואני פרצתי בבכי. הוא התקרב אלי, הניח את אצבעו על שפתיו כמצווה באיום: ‘שתוק!’. פתאום פרץ בצחוק והלך לדרכו...